דלית שילוני

אבא קובנר, איש עין-החורש, כתב:
זה עניין חולף, עוד מספר שבועות,
או חודש חדשיים לכל היותר,
הפצעים יגלידו,
הכל ירפא.
למעט מה שלא יהיה עוד.
(עוד מעט
עוד מעט נדע
אם למדנו להשלים עם הכוכבים
שאינם כבים במותנו)

ואבא קובנר ידע—למה שאיננו עוד, לדניאל שאיננה עוד, אי אפשר להתיחס כ"עניין חולף", שהפצעים מגלידים בו והכל נרפא.

חמש שנים הן זמן ארוך לשאת את הכאב, הן זמן קצר לחשוב על כל מה שנמנע מדניאל,
כל מה שיכולה היתה לעשות ולא עשתה, עד כה- - עד בכלל,
כל השמחה שיכולה היתה להביא לעצמה, לחבריה, ובמיוחד למשפחתה.


חמש שנים הן זמן ארוך מספיק, להגיב תחילה בהלם, ומתוכו להתעשת, לתפקד במלוא הכוח כאילו 'להכעיס', לבכות, להתרסק, להתאושש, לבחור בטוב, לבחור לחיות, להתרסק שוב לרסיסים קטנים יותר, או רק לשעות ספורות, לבכות בתחושת 'עד כלות', ושוב להתאושש, להתחזק, להתרסק, להתחזק 

יוכבד בן דוד כתבה בשיר 'גם המלאכים אינם מבינים':
גם המלאכים אינם מבינים מוות של ילדה רכה
והם יורדים בסולם לבדוק את התקלה,
לעצור את האור בדרכו לעיניים,
ולהשאירן פקוחות בחושך,
כי עיניים של חושך רואות יותר ויותר.

ואתם, רקפת ויובל, יונתן ונועה וכל בני המשפחה, בחרתם להשאיר עיניים פקוחות באור, לא רק בחושך, ובחרתם גם להשאיר את דניאל בחייכם, כי הרי אי אפשר להבין, ואי אפשר להיפרד, כשם שאי אפשר להרפא.

ובכל זאת, אפשר, כמו שאתם כבר יודעים לעשות, לחיות בשניות של דמע וצחוק, של חידלון ופעולה נמרצת, של זכרון כל-כך חי, ושל געגוע כל-כך חד אל הנעלם, ומעל לכל, לשאוב כוח מהקיים.

שלכם, דלית רום-שילוני